הבית הראשון

1961-1958 – בואנוס איירס, ארגנטינה

נולדתי במשפחה מיוחדת שההורים היו בני דודים, אף על פי שאבא שלי נולד בארגנטינה ואמא בביירות.

שני הסבים שלי גרו בסוריה, ובתקופת המלחמות הנשים שלהם החליטו לנסוע: האחת רצתה ארגנטינה והשנייה – ישראל שעדיין לא הייתה מדינה עצמאית.

למשפחה שהגיעה לארגנטינה, נולדו חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות.

המשפחה שעלתה לישראל הגיעה כבר עם ארבעה בנים ובת, אימי. הם התגוררו בחיפה. חיו חיים צנועים ומאתגרים כמו כולם. כל אחד חיפש איך לקדם את המדינה: אימי הייתה בפלמ"ח, דוד אחד היה באצ"ל, עוד דודה הייתה בלח"י. אחרי הקמת מדינת ישראל קיבלה אימי מתנה: כרטיס טיסה פתוח. היא טיילה באירופה, בארצות הברית והבטיחה לאביה לבקר את הדוד שלה בארגנטינה, וכך היה. בארגנטינה הכירה אימי את בן הדוד שלה, הם התאהבו אבל היא חזרה לאהבה שלה, לארץ ישראל של שנות ה-50. לאחר שזוג האוהבים התכתב, החליטה אימי לחזור לארגנטינה ולהתחיל חיים חדשים. בשנת 1957 הם התחתנו וב-58  נולדתי. החיים היו סטנדרטיים עם סיפור אהבה  וסוף טוב.

יש לי כמה זיכרונות בודדים מהתקופה הזו: הדירה הקטנה ברחוב גואמס עם המקרר ליד המרפסת. שקע בקיר כדי להכניס קובייה של קרח, משחק הקרוסלה. היה אז מנהג שהאיש שמוביל את הקרוסלה מחזיק ביד סוג של מכשיר עם לולאה. הילד שמצליח להוריד את הלולאה מהיד של המפעיל, מקבל עוד סיבוב חינם בקרוסלה.

יום אחד, אבא ואמא אמרו לי שאנחנו עומדים לנסוע למקום רחוק. הם גם אמרו לי שבמקום הרחוק הזה לאנשים יש צבע עור אחר.

יום אחד לקח אותנו הדוד לנמל, עלה איתנו לספינה ונפרד מאיתנו: הוא ירד ממנה. מייד חיפשנו אותו בין האנשים למטה ונפנפנו לו בידינו. יצאנו לדרך חדשה. מעניין איך אני זוכרת לפרטים את החוויה של הפרידה.