telma-lahat

החיים שלי

החיים שלנו הם רצף של חוויות הקשורות זו בזו. חלקן בלתי נשכחות ונשמרות בליבנו, ואחרות – עוזרות לנו להתפתח. ההליכה שלנו בחיים איננה תמיד קדימה. היא כוללת מדי פעם נסיגה. תמיד יש לנו שתי אפשרויות: ליפול או להמשיך בראייה חיובית.

היום אני יכולה לומר שהחיים שלי לא היו מונוטוניים בכלל, אבל בואו נודה, מי יכול לומר שיש לו חיים שגרתיים?
כל אחד משמר את זיכרונות חייו וזוכר אותם כמרתקים ביותר, ובכך יוצר את קשת הסיפורים שלו.

ב-62 שנותיי הייתה לי הזדמנות לאכלס ארבע יבשות. ילדותי הייתה מורכבת ביותר: הסתגלות לשפות, למנהגים, לחברים ולאינספור פרטים אחרים. כמובן, כל המעברים הללו מובילים לאובדן, אך גם למפגשים נהדרים עם אנשים וארצות נפלאות.

אם הייתי צריכה לסכם את חיי, הייתי מתחילה עם הזיכרונות הראשונים שלי מהמולדת שלי, בואנוס איירס, ארגנטינה.
בהמשך שעות של משחקים בחצר  עם ילדים מקונגו, או מאיטליה באדיס אבבה, אתיופיה.
הזיכרונות הכי טראומטיים שלי היו  של גיל ההתבגרות שלי בבואנוס איירס.
אבל הדבר הנשגב ביותר הוא שהפכתי לאמא וגידלתי את ילדיי בברצלונה, וכעת הסתגלתי לחיים
במדינה עם תרבות עתיקה, ישראל. לסיכום, חייתי בארבע יבשות אמריקה, אפריקה, אסיה ואירופה.

הבית הראשון

1961-1958 – בואנוס איירס,  ארגנטינה

נולדתי במשפחה מיוחדת שההורים היו בני דודים, אף על פי שאבא שלי נולד בארגנטינה ואאמא בבירות.

שני הסבים שלי גרו בסוריה, ובתקופת המלחמות הנשים שלהם החליטו לנסוע: האחת רצתה ארגנטינה והשנייה – ישראל שעדיין לא הייתה מדינה עצמאית

למשפחה שהגיעה לארגנטינה, נולדו חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות.

המשפחה שעלתה לישראל הגיעה כבר עם ארבעה בנים ובת, אימי. הם התגוררו בחיפה. חיו חיים צנועים ומאתגרים. כל אחד חיפש איך לקדם את המדינה: אימי הייתה בפלמ"ח, דודי אחr היה באצ"ל, עוד דודה הייתה בלח"י. אחרי הקמת מדינת ישראל קיבלה אימי מתנה: כרטיס טיסה פתוח. היא טיילה באירופה, בארצות הברית והבטיחה לאבא שלה לבקר את הדוד שלה בארגנטינה, וכך היה. בארגנטינה הכירה אימי את בן הדוד שלה, הם  התאהבו אבל היא חזרה לאהבה שלה, לארץ ישראל של שנות ה-50. לאחר שזוג האוהבים התכתב, החליטה אימי  לחזור לארגנטינה ולהתחיל חיים חדשים. בשנת 1957 הם התחתנו וב-58  נולדתי. החיים היו סטנדרטיים עם סיפור אהבה  וסוף טוב.

יש לי כמה זיכרונות בודדים מהתקופה הזו: הדירה הקטנה ברחוב גואמס עם המקרר ליד המרפסת. שקע בקיר כדי להכניס קובייה של קרח, משחק הקרוסלה. היה אז מנהג שהאיש שמוביל את הקרוסלה מחזיק ביד סוג של מכשיר עם לולאה. הילד שמצליח להוריד את הלולאה מהיד של המפעיל, מקבל עוד סיבוב חינם בקרוסלה.

יום אחד, אבא ואמא אמרו לי שאנחנו עומדים לנסוע למקום רחוק. הם גם  אמרו לי שבמקום הרחוק הזה לאנשים יש צבע עור אחר.

יום אחד לקח אותנו הדוד לנמל, עלה איתנו לספינה ונפרד מאיתנו: הוא ירד ממנה. מייד חיפשנו אותו בין האנשים למטה ונפנפנו לו בידינו. יצאנו לדרך חדשה. מעניין איך אני זוכרת לפרטים את החוויה של הפרידה.

לדרך לחיים חדשים...

מתחיל מסע חדש: אין גן הילדים, אין קרוסלה וגן השעשועים, אין ביקורים אצל סבתא. מה יהיה? מה מחכה לי? הספינה עגנה בברזיל, בספרד, ובגנואה, אם אני זוכרת נכון. המשכנו עם אוניה אחרת ישראלית בשם "צים", והגענו לחיפה, לבית של סבתא. הכרתי חלק מהמשפחה של אמא כי שני דודים כבר גרו באתיופיה.

ממגורים בבניין, הגענו לבניין שבו יורדים מצד אחד למרתף ובצד האחורי זה קומת קרקע עם יער, כולל חתולים וגם עקרבים. עולם של פרחים ירוקים שלא ראיתי בחיים. כל יום משהו חדש.

לאחר כמה חודשים נסענו לאילת והמשכנו בדרך לאתיופיה.

חוויה קטנה שאני זוכרת מהדרך –  ההורים שלי החליטו שניכנס לים. הם לקחו את הבגדים שלנו ועשו מהם ערימה והשאירו אותה על החול. כשהיינו במים, ראינו מרחוק  איך כלב מתקרב לרכוש שלנו והופ, עושה את צרכיו על כל הערימה. לא הספקנו להציל כלום…

עוד הרפתקה מהאונייה: כששטנו לכיוון ג'יבוטי, היה כל כך חם שישנו במקום שלא היו בו חלונות.

יש לי חור בזיכרון ואין לי מושג איך הגענו לאדיס אבבא.

 

אני והבובה ג'ינה באיטליה בדרך לבקר בפומפיאה

הדרך לחיים חדשים

אחת מהתמונות הרבות שמסתובבות במוחי הייתה של אחר צוהריים אביבי,  כמו כל כך הרבה ימים אחרים. רצתי ושרתי בגן של ביתנו הראשון, ופתאום אני רואה איך הדשא מתכהה במעגל סביבי. שומר הבית רץ אליי, תפס אותי והציל אותי. גיליתי שהיו אלה נמלים טורפות…

בידיעה שזה לא יהיה המקום שבו הם רוצים לגדל אותי, החליטו ההורים שלי לעבור לבית מודרני יותר שבו שתי קומות.

הבית השני

התמקמנו בקומת הקרקע. הבית היה ארוך מאוד וסימטרי, מחולק על ידי דלת שמתנדנדת מצד לצד. אבי הפך את מחצית הבית למפעל לבגדים קטן, שכלל שטיפת בד, ייבוש, חיתוך, תפירה, גיהוץ ומכירה בשוק עם תוויות "תוצרת קאפרי, איטליה".

אני זוכרת רגעים יפים כמו הצב הענק עם השריון סדוק, שלקח לו כמעט שבוע לחצות את הגינה. עקבתי יום יום אחרי ההתקדמות שלו.

אבל יום אחד, כמו כל יום אחר, כששיחקתי בחצר הבית, התקרבה לפתע  שיירה של מכוניות מעוטרות עם דגלי אתיופיה. אבי קצת נבהל וביקש ממני להיכנס הביתה. הוא סיפר לנו שהזהירו אותו כבר לפני כמה ימים ששואלים עליו בשוק, שואלים מי מייצר את המכנסיים. 

לאחר שיחה עם ראש השיירה אבא נכנס הביתה וסיפר בהתרגשות שהצבא האתיופי רוצה שהוא ייצר עבורם את כל המדים של הצבא ושל המשטרה. 

השוק העירוני שבו אבא היה מסתובב כדי למכור את הסחורה שלו

היינו בהלם מהמפגש, ולא עברו אלא כמה דקות ופתאום הופיעה עוד שיירה של מכוניות אבל הפעם עם דגלים יפנים.

אחד הזיכרונות הכי מיוחדים שלי מאדיס אבבה היה מפברואר 1965, הביקור של מלכת אנגליה במקום. כל הרחובות קושטו, וכשהכרכרה של המלך הילה סלאסי ושל המלכה עברו לידינו, הרגשתי שאני נמצאת בסיפור הגדה.

עוד זיכרון משם – אבא שלי לא רצה להשקיע בקנייה של רהיטים, והחליט לקנות את הכורסאות של האוטו של המלכה. הם היו בצבע בורדו ומאוד נוחות.

ספר לימוד שלי בימים שלמדתי בבית ספר באדיס הבבה

למרות המרחק, החיים היו שגרתיים: למדתי בלט, הלכתי לבית ספר צרפתי, למדתי אמהרית וצרפתית.

האבה שלי, באלט, אין דבר יותר מושלם.

הייתה לי חברה איטלקייה מקסימה, שלה היו ארבע אחיות. התחברנו בצורה מדהימה. כל שבת הן וההורים באו להיות אצלנו, וביום ראשון – היינו ניגשים אליהם. השנים עברו וכל שבוע אותו דבר, כמה חוויות וגם טיולים.

בסוף חזרנו לארגנטינה והם לאיטליה. לפני שנתיים נפגשנו שוב באיטליה.